בית המשפט העליון קבע כי כאשר מדובר בדרך “כמשמעותה בחוק התו”ב הכוללת בתוכה חלוקה בין שביל הולכי רגל וכביש אין צורך בשינוי תכנית תקפה לשם הוצאת היתר בניה.
עע”מ 5631/13 רשות הרישוי אילת נ’ עמותת העצמאים באילת-לשכת המסחר (פורסם בנבו, ניתן ביום 27.8.13) בפני כבוד השופטים מ’ נאור, ע’ פוגלמן וד’ ברק-ארז
הרקע לפס”ד זה הינו ערר שהגישו המשיבים בתיק דנן, המחזיקים בבתי עסק לצד כביש הכניסה לעיר אילת ובו טענו כי בהליך מתן היתר להצרת הכביש (מ-14 מטר ל-8 מטר) ולהרחבת מדרכה נפלו פגמים כך שהשינוי המבוקש מחייב אישור תכנית מפורטת בעניין זה, לאור העובדה שמדובר למעשה בשינוי ייעוד של חלק מהכביש מ”דרך” ל”טיילת” או “לשטח ציבורי פתוח”. ועדת הערר החליטה כי אין המדובר בסטייה מהמונח “דרך” כהגדרתו בחוק התכנון והבניה, התשכ”ה-1965 אשר אינו מבחין בין דרך המשמשת למעבר הולכי רגל לבין דרך המשמשת למעבר כלי רכב ולכן היתר בנייה תואם את התוכניות התקפות החלות על המקרקעין.
כנגד החלטת ועדת הערר עתרו המשיבים לבית המשפט לעניינים מנהליים אשר קיבל את ערעור המשיבים על החלטת ועדת הערר וקבע כי הפגיעה בעסקיהם של המשיבים בעקבות שינוי הדרך (ביטול מקומות חנייה וקושי בפריקת וטעינת סחורות), מהווה פגיעה באינטרס שלהם ומכיוון שלא ניתנה להם הזדמנות לטעון את טענותיהם, הרי שפרשנות ועדת הערר למונח “דרך” היא בלתי סבירה. עוד קבע בית המשפט לעניינים מנהליים שהרחבת מדרכה בהתאם להיתר הבניה ל-18 מטר משנה למעשה את הייעוד מ”דרך” ל”שצ”פ” או “טיילת” וזאת לאור מאפייני הגינון והעיצוב המופיעים בהיתר הבנייה המתאימים יותר ל”טיילת”. בית המשפט לעניינים מנהליים תמך את החלטתו בהלכת מימון (בג”ץ 5145/91 מימון נ’ בן דרור פ”ד מח (1) 457,467 (1993) שבו נקבע כי שינוי ייעוד מ”דרך” ל”דרך משולבת” הכוללת תנועה הן של כלי רכב והן של הולכי רגל מחייב הכנת תכנית מפורטת.
בית המשפט העליון קיבל את ערעור המשיבים על פס”ד של בית המשפט לעניינים מנהליים וקבע כי השימוש המבוקש אינו חורג מההגדרה של “דרך” והראיה לכך הינה כי המונח “דרך” במובנו לפי חוק התכנון והבניה, התשכ”ה-1965 אומץ כפי שהוא בתקנון התכנית הרלוונטי למקרקעין נשוא פס”ד.
עוד קבע בית המשפט העליון כי למרות הלכת מימון, כאשר מדובר בדרך “רגילה” העוברת בתוך עיר וכוללת חלוקה בין מדרכה לדרך לכלי רכב, די בייעוד “לדרך” בתכנית הכוללת החלה על המקרקעין על מנת שרשויות התכנון יקבעו את החלוקה בין מעבר לכלי רכב לבין מדרכה וכי על סמך זאת ניתן להוציא היתר בנייה. הרעיון שעומד מאחורי קביעה זו הוא שכשמדובר בדרך “רגילה” ההנחה היא שמנסח התכנית התכוון ל”דרך” כמשמעותה בחוק התכנון והבניה והוא השאיר מרווח של גמישות תכנונית לשלב הרישוי במסגרת רוחב הדרך שנקבע בתכנית, לחלוקה הפנימית של הדרך בין מעבר לכלי רכב, מדרכות ושימושים נוספים. עוד המשיך ופסק בית המשפט כי הרחבת מדרכה אינה משנה את אופי השימוש בה ל”שטח ציבורי פתוח” וכי כל עוד השימוש העיקרי שנעשה במדרכה הינו מעבר של הולכי רגל היא מקיימת את היעוד ל”דרך”.
לבסוף, קבע בית המשפט כי ככל שהיו למשיבים טענות כלשהן כנגד תכנון הדרך היה עליהם להשמיע טענות אלו בשלב ההתנגדויות לתכנית ולא בשלב הבקשה להיתר בניה. כמו כן, נקבע בפס”ד כי מכיוון שאין המדובר בהיתר לשימוש חורג מהיתר ולכן אין מקום לטענה כי היה על המערערים לפרסם בקשה להיתר לשימוש חורג מהיתר להתנגדויות אשר אותה נדרש לפרסם רק במקרים שבהם נדרש לעשות במקרקעין שימוש שונה מזה שהותר בהיתר הבניה.
בית המשפט העליון העניק “סעד מן הצדק הפוך” לדייר ומוגן ופסק כי על בעל הבית לשלם לו סך של 290,000 ₪ כדמי פינוי.
רע”א 4020/13 אסף יניב נ’ יצחק פז (פורסם בנבו, ניתן ביום 28.10.13) בפני כבוד השופטים א’ רובינשטיין, א’ חיות וד’ ברק ארז.
תחילתו של ההליך המשפטי דנן הינה בתביעה לפינוי אשר הגיש בעל בית (המערער) כנגד דייר מוגן (המשיב) בשל עילת הפינוי הקבועה בסעיף 131 (5) לחוק (הטרדה והרגזה) וזאת בעקבות קטטה שפרצה בין השניים לאחר שבעל הבית ניסה לצלם את דלת הדירה בה מתגורר המשיב. בית משפט השלום קבע בפסק דינו כי על הדייר המוגן לפנות את הדירה כנגד חיוב בעל הבית בתשלום של 60% משווי דמי המפתח המלאים של הנכס, סך של 121,996 ₪.
המשיב והמערער הגישו ערעור על פס”ד של בית המשפט השלום. המערער טען בעיקר כנגד החלטת בית משפט השלום לשלם למשיב פיצוי בגין פינוי הדירה, ואילו המשיב הלין על כך שבית משפט השלום הורה לו לפנות את הדירה לצמיתות. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב ודחה את ערעורו של המערער ונימק זאת בכך שמעשה התקיפה היה אירוע חד פעמי וחרף חומרתו הוא אינו מקים עילת פינוי מכוח סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר. בין השאר קבע בית המשפט המחוזי שבמקרה דנן מדובר בדירת מגורים אשר מספקת קורת גג לדייר ופינוי יגרום לו להיות מחוסר דיור. כמו כן, הבהיר בית המשפט כי בפרשה נשוא פסק דין זה תרם בעל הבית לאווירה המתוחה עם הדייר. לאור החלטת בית המשפט המחוזי חזר המשיב להתגורר בדירתו וזאת לאחר שלא התגורר בה במשך 4 שנים. המערער הגיש בקשת ערעור וכן בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין כדי למנוע מהמשיב לנסות ולהיכנס לדירה. בית המשפט העליון קיבל את הבקשה לעיכוב ביצוע בכפוף להעברת 1,500 ₪ כל חודש מהמבקש למשיב וזאת כדי למנוע מצב בו יוותר ללא קורת גג עד שתינתן הכרעה בבקשת רשות הערעור.
בית המשפט העליון דן בפרשנות סעיף 131 (5) להגנת הדייר. באופן כללי עילת הפינוי בגין “הטרדה והרגזה” כוללת בחובה רצף של אירועים ולא אירוע בודד המעניק לבעל הבית את סעד הפינוי כנגד הדייר וזאת בשל העובדה שהסעיף מדבר על “דרכו של הדייר להטריד ולהרגיז”. בפס”ד זה התייחס בית המשפט העליון להקשר הרחב של הזכות לקורת גג, הזכות לקניין וזכיותיו של נפגע עבירה והגיע למסקנה כי עילת הפינוי הנ”ל יכולה להתקיים גם במקרה של אירוע בודד של “הטרדה והרגזה” כאשר מדובר באירוע חמור וקיצוני כמו במקרה דנן, בית המשפט תמך את מסקנתו זו בפרשת מדני (רע”א 7910/06 מסיקה נ’ מדני [פורסם בנבו] 7.11.2006).
למרות מגמת הפסיקה לצמצום פרשנות תחולת חוק הגנת הדייר ולאחר שבית המשפט בחן את נסיבות המקרה דנן קבע בית המשפט, כי לאור העובדה שהמשיב מבוגר ומצבו הכלכלי אינו טוב וכן העובדה שגר בדירה זו למעלה מ-30 שנה ושילם דמי מפתח בכניסתו לדירה בעוד שהמערער רכש את הדירה כאשר המשיב כבר התגורר בה, הרי שיש להעניק סעד מן הצדק על ידי מתן פיצוי מוגדל למשיב. בית המשפט ציין כי בכך ניתן להפריד למעשה בין הצדדים בצורה המיטבית תוך התחשבות בזכויותיו של נפגע עבירה, במקרה הנ”ל-המערער. בנסיבות אלה, בית המשפט קבע כי יש להעמיד את סכום הפיצוי שאותו ישלם המערער למשיב על סך של 290,000 שקל, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק דינו של בית משפט השלום ועד ליום התשלום בפועל. פסיקה זו ממשיכה את פסיקת בית המשפט העליון מחודש פברואר השנה עת ניתן פס”ד קיסלביץ (רע”א 9064/11 עוזי קיסלביץ נ’ הנסי פרופרטיס לימיטד (חברה זרה) [פורסם בנבו], ניתן ביום 19.2.2013) אשר בו נקבע כי לבתי המשפט אפשרות למצוא דרך ביניים ובכך להביא לפתרונות שיבטיחו צדק וכי “סעד מן הצדק הפוך” הוא דוגמא לכך.
בית המשפט העליון קבע כי לאור תכליתה של החלטה 1254, ההיסטוריה של הענקת זכויות לשימושים לא חקלאיים בקרקעות, וכן העקרונות שנקבעו בפסיקה- פרשנותה של ההחלטה אינה מאפשרת לחקלאים שחוכרים מרשות מקרקעי ישראל חווה המשתרעת על פני 3,800 דונם, לקבל היתר להקמת מתקן סולארי.
ע”א 4547/13 מינהל מקרקעי ישראל נ’ מפעלי צאן ישראליים בע”מ ואח’ (פורסם בנבו,ניתן ביום 19.11.2013) בפני כבוד הש’ ד’ ברק-ארז;.
מדובר בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 6.6.2013 בה”פ 10824-02-13 שניתן ע”י הש’ ע’ גרוסקופף.
המשיבות הן חברות פרטיות החוכרות ומפעילות בדרום הארץ חווה חקלאית בשטח של כ-3,800 דונם, הידועה בכינויה “חוות השיקמים”. הן ביקשו להקים מתקן פוטו-וולטאי, מתקן להפקת אנרגיה סולארית, על 8.7 דונם משטח החווה. לשם כך פנו למינהל לצורך אישור השימוש בשטח המוחכר לשם הקמת מתקן סולארי מכוח החלטה 1254 של מועצת מקרקעי ישראל המאפשרת לחוכרים חקלאיים להתקין בקרקעותיהם מתקנים סולאריים בפטור ממכרז “למעט חוכר על פי חוזה חכירה למטרת מטעים או למטרת עיבוד חקלאי אחר שלא בתנאי נחלה”. פנייה זו נענתה בשלילה. לפיכך, הן הגישו המרצת פתיחה לבימ”ש מחוזי ובה ביקשו להצהיר כי על המינהל לחתום עימן על חוזה חכירה שיאפשר את הקמת המתקן הסולארי בחווה בטענה שהן נופלות לגדר התנאים הקבועים בהחלטה 1254. בימ”ש קמא קבע כי לפי פרשנות נכונה של החלטה 1254 ניתן להחיל אותה על עניינן של המשיבות ומכאן הערעור.
בערעור טען המינהל כי החלטה 1254 אינה חלה על המשיבות הן מלשונה והן מתכליתה. לשיטתו, המשיבות שולטות בקרקע שלא הוחכרה כנחלה אלא כחווה רחבת ידיים אשר הזכויות המוקנות בה מוקנות לחברה על מנת שזו תקים בה עסק של חווה חקלאית. מוסיף המינהל וטוען כי מרבית ההגבלות החלות על החכרת נחלה אינן חלות בעניינן של המשיבות וביניהן: חובת החוכר להתגורר בנחלה, מגבלות על פיצול הנחלה, האיסור על החזקה ביותר מנחלה אחת וכן המגבלות החלות על עבירות הנחלה. כמו כן, טוען המינהל כי משלא חלים על חכירת החווה האיסורים שחלים על חכירת נחלה, ממילא לא ניתן לקבוע שזו מוחכרת “בתנאי נחלה”. המינהל אף טוען כי החלטה 1254 נועדה לאפשר תעסוקה לא חקלאית בהיקף מוגבל השומר על אופיין החקלאי של האדמות החקלאיות. החלת ההחלטה על החווה תאפשר לה לקיים שימוש לא חקלאי בהיקף גדול בהרבה בסתירה לעקרונות שנקבעו בפסיקת ביהמ”ש העליון לפיה מתן אפשרות לשימושים לא חקלאיים בקרקע שייעודה חקלאית צריך להיעשות במשורה.
בית המשפט העליון קיבל את הערעור ופסק כי נקודת המוצא לפרשנות נמצאת בלשון ההחלטה. ההחלטה הוציאה מכלל תחולתה בין היתר מצבים של החכרה למטרת עיבוד חקלאי “שלא בתנאי נחלה”. המונח “נחלה” הוא מונח מושרש שנמצא בתשתיתן של ההחלטות שקיבלה מועצת מקרקעי ישראל לדורותיהן. על מנת להבין נכון את ההבחנה בין חכירה של “נחלה” לבין חכירה חקלאית אחרת, יש להקדים ולבחון את התשתית המכוננת של המדיניות הקרקעית כפי שנקבעה בהחלטות קודמות של מועצת מקרקעי ישראל, ובראשן החלטה 1. החלטה 1 שהינה הבסיס למדיניות הקרקעית כולה עד היום, מבחינה בבירור בין החכרת קרקע חקלאית “במסגרת של נחלות”, שהיא המצב הרגיל של החכרה חקלאית, לבין האפשרות של קביעת כללים נפרדים להחכרת קרקע חקלאית “שלא בדרך של נחלה”.
החכרה של “נחלות” היא “עסקת חבילה” שלה יתרונות וחסרונות. היא נעשית במתכונת של גודל סטנדרטי ושוויוני לכל יחידות המשק בישוב מסוים. כמו כן, כפי שנטען ע”י המינהל, היא כורכת בחובה מגבלות שונות, ובהן חובת מגורים בנחלה עצמה, איסור על פיצול הנחלה ואיסור על העברתה בירושה ליותר מ”בן ממשיך” אחד. בנסיבות העניין קשה לראות בהחכרה למשיבות כהחכרה ב”תנאי נחלה”. מסקנה זו נובעת מן השוני הדרמטי בין מאפייני החכירה של נחלות לבין מאפייני החכירה של החווה. בהתאם להסכם עליהן חתומות המשיבות חכירת החווה שונה במידה לא מבוטלת מחכירה טיפוסית של נחלה: גודלה של החווה הוא כשל יותר ארבעים נחלות, המגורים של החוכרים בחווה הם רשות ולא חובה, וכן לא חלות מגבלות נוספות של החכרת נחלה כגון ההגבלה להחזקה לנחלה אחת, וכן ההוראות בדבר ההבחנה בין שלושה סוגי חלקות שעל כל אחד מהם חלים כללים אחרים.
את החלטה 1254 יש לפרש לאור ההיסטוריה של הענקת זכויות לשימושים לא חקלאיים בקרקעות, כמו גם העקרונות שנקבעו בפסיקה ובמיוחד לנוכח החשיבות הנודעת למידתיות בהענקת הזכויות כאמור. לכן, יש להיזהר כשמבקשים לקרוא לתוך ההגדרה את האפשרות להרחיב את קשת ההטבות הניתנות מכוחה ויש לוודא כי אותן הטבות ניתנות רק כאשר יש הצדקה לכך.
אין דבר בהיסטוריה של החלטה 1254 הרומז לכך שהיא נועדה להעניק זכויות גם לחוכרים חקלאיים אשר אינם חלק מן היישובים החקלאיים שבהם עסקו ההחלטות האחרות בנושא. אולם בשים לב להיסטוריה זו, תכלית מרכזית נוספת של החלטה 1254 היא הצבת גבולות נאותים באשר ל”זחילת” שימושים לא חקלאיים לקרקעות חקלאיות שהוחכרו בתנאים מיטיבים מתוך הנחה שישמשו לחקלאות בלבד. גבולות אלו עולים בקנה אחד עם העקרונות שנקבעו בפסיקתו של בית המשפט העליון בכל הנוגע למתכונת המוגבלת והזהירה שבה ראוי לנקוט בעת הענקת זכויות במקרקעין, הן נוכח העובדה שמקרקעי ישראל הם משאב במחסור והן נוכח השווי הכספי הבלתי מבוטל של זכויות מסוג זה, אשר ככל הטבה שלטונית, צריכות להתחלק באופן שוויוני ומידתי.
המשמעות המעשית של ההכרעה הינה כי לעת זו רשאי המינהל לסרב לאשר את הקמת המתקנים הסולאריים בשטחן של המשיבות וזאת מהסיבה כי החלטה 1254 אינה חלה על סוג החוזה שבין המינהל למשיבות.
ועדת ההשגות על שומות מקרקעין במשרד המשפטים קיבלה השגה על שומה של חברת נתיבי ישראל והגדילה את סכום הפיצויים אך דחתה את טענות המשיגה לקבלת פיצויים מלאים עבור שטחי חלקות המצויים במושע עם בעלים אחרים וכן עבור שטחים שהופקעו בהכרזות עבר.
השגה מס’ 05/2012 הועדה להשגות על שומות מקרקעין לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 במשרד המשפטים אחים גלמן נ’ נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע”מ (פורסם בנבו, ניתן ביום 7/11/13) בפני יו”ר הועדה מר יאיר חסדיאל-עו”ד, טל אלדוריטי-השמאי הממשלתי הראשי, ואמנון ניזרי- שמאי מכריע.
עניינה של החלטה זו הינה הפקעה אשר פורסמה בשנת 2011 בהתאם לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 לגבי חטיבת קרקע הנכללת במסגרת פרויקט הרחבת כביש 1 בין שער הגיא לירושלים-תכנית ארצית לתשתית לאומית-תת”ל 16. במסגרת ההפקעה פורסמו הודעות לפי סעיפים 5 ו-7 ע”י שר התחבורה בצירוף הודעה לפי סעיף 22 לפקודת הקרקעות המרשה למשיבה-נתיבי ישראל-החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע”מ (לשעבר-מע”צ) להשתמש בכל סמכויותיו לצורך רכישת הזכויות במקרקעין. המשיגה (חב’ האחים גלמן) הינה בעלת הזכויות במקרקעין. החזקה במקרקעין נתפסה ע”י המשיבה וכן הועברו לידי המשיגה הצעות הפיצוי ושומת המקרקעין עליה התבססה המשיבה בהצעות הפיצוי.
המשיגה טענה כי למרות שזכויותיה בשלוש חלקות הן במושע עם בעלים אחרים, יש לפצותה בגינם את כלל שטח חלקות אלו וזאת לאור העובדה כי קיים הסכם שיתוף עם בעל זכויות נוסף ולפיו כל שטח החלקות המופקעות שייך למשיבה. עוד טענה המשיגה שהצעות הפיצוי כללו פיצויים לגבי שטחי הפקעה קטנים יותר מהשטחים שצוינו בהודעות ההפקעה ובהודעות התפיסה ששלחה המשיבה וכי עמדת המשיגה כי בהצעות הפיצוי נוכו שטחים שהופקעו בעבר אינה מקובלת עליה. לשיטתה, ההפקעה החדשה מבטלת מכללה את הפקעות העבר וזאת בהתבסס על ה”פ (חיפה) 104/5 גילה וייס נ’ הועדה המקומית לתכנון ובניה קריית אתא ואח’ [פורסם בנבו] (ניתן ביום 11.2.2010). בנוסף, המשיגה הציגה טענות כנגד שווי המקרקעין אשר לשיטתה ובהתאם לשומה שערכה יש להעמידו על 400 ₪ למ”ר לקרקע. זאת לאור העובדה שבמקרקעין טמון פוטנציאל רב לפיתוח מטרות שירותים של נוסעים על הכביש כגון תחנות דלק, חנויות ועוד.
המשיבה טענה כי יש לפצות את המשיגה רק עבור אותם שטחים שהופקעו מהמשיגה בהתאם לחלקה היחסי במושע בהתבסס על נסחי הרישום. המשיבה טענה כי בהתאם למסמכים שהוצגו בפני הועדה, הסכם השיתוף בין המשיגה לאותו צד ג’ ולפיו המשיגה הינה בעלת הזכויות הבלעדית במקרקעין לא יצא לפועל ולא נרשם בלשכת רישום המקרקעין. עוד הוסיפה המשיבה וטענה כי מי שחתם על ההסכם הוא מנהלה האישי של המשיגה ולא המשיגה עצמה ולכן אין לו כל תוקף. לגבי שתיים מהחלקות המדוברות בהסכם השיתוף, ישנם בעלים נוספים מלבד אותו צד ג’ מדובר. לגבי היקף שטחי ההפקעה, טענה המשיבה כי בהודעות ההפקעה אמנם נכללו שטחי עבר אך אין זה נכון לומר כי ניתן לפצות גם בגין אותן הפקעות עבר. לשיטתה של המשיבה ההפקעה הנוכחית אינה מבטלת את הפקעות העבר אלא רק באה להוסיף עליהן ובכל מקרה זכויותיה של המשיגה במקרקעין נרכשו שנים רבות לאחר אותן הפקעות עבר ולכן חלה התיישנות על זכותה של המשיגה לתבוע פיצויים בגין הפקעות העבר.
הועדה פסקה כי המשיגה לא הצליחה עובדתית להוכיח כי לגבי השטחים המוחזקים במושע עם בעלים נוספים קיים הסכם שיתוף או הסכם חלוקה תקף החתום ע”י כל הבעלים המשותפים ובכל מקרה לא קיים הסכם מעין זה ברישומי לשכת רישום המקרקעין. לאור עובדות אלו הרי שהמשיגה לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש ממנה לפי סעיף 17 לפקודת הדרכים ולפיו אם מתעוררת שאלה של זכויות קניין בנוגע לקרקע המופקעת, זכאים להירשם בה בעלי הקרקע.
ועדת ההשגות קבעה כי בהתאם לפסיקה המבחן לעניין השאלה האם ההפקעה החדשה מבטלת מכללא הפקעות עבר הוא מבחן הכוונה של השר עת מפרסם הוא את הודעת ההפקעה האחרונה והמדובר במבחן עובדתי-תכליתי שנבדק הן לאור תפיסת החזקה בשטח כדין והן לאור חוקיות הודעות ההפקעה. לאור זאת, פסקה הועדה כי במקרה נשוא ההחלטה דנן, ההפקעה החדשה חלה גם על שטחים שהוכרזו להפקעה בעבר, אך גם על שני סוגים נוספים: שטחים שהוכרזו להפקעה בעבר ולא נתפסו על ידי המשיבה וכן שטחים שנתפסו ככל הנראה ע”י המשיבה אך הודעת ההפקעה לגביהם לא הייתה חוקית. לאור הממצאים שהציגה המשיבה בפני הוועדה, נקבע כי כוונתו של השר בפרסום הודעת ההפקעה לגבי הקרקע הנדונה בשנת 2011 לא הייתה לבטל את ההכרזות ההיסטוריות שמכוחן כבר סלול כביש 1 גם אם נפל פגם חוקי כלשהו בהליך הודעת ההפקעה. לאור הפקעות דומות ופיצויים ששולמו בגינן בתוואי כביש מס’ 1 מעמידה הועדה את סכום הפיצויים על סך של 200 ₪ למ”ר לקרקע בייעוד חקלאי ו-23 ₪ למ”ר לקרקע בייעוד דרך. סה”כ הפיצויים אותם קבעה הועדה הינם 1,182,802 לעומת שומת המשיבה אשר העריכה את פיצויי ההפקעה בסך של 862,141 ₪. כמו כן, קבעה הועדה כי יש לשלם למשיגה פיצויי הפקעה רק בגין חלק מהשטח שנותר בבעלותה ולא הופקע מכיוון שרק לחלק מהשטח נגרמה פגיעה ולא לכולו.