מאת: עו”ד מישל נגר
בית המשפט העליון קבע - תובענה ייצוגית אינה כלי מתאים לדרוש השבה של קנסות חניה שנגבו שלא כדין
החודש, בית המשפט העליון “עשה סדר” בשאלה עקרונית בתחום התובענות הייצוגיות, בפסק דין אשר צפוי לשמח את הרשויות המקומיות ולאכזב את תושביהן באותה מידה (בר”מ 7302/06 עיריית תל אביב יפו נ’ רינה איגרא, 15.3.2018 [פורסם בנבו]). השאלה במוקד פסק הדין היא, האם ניתן לעשות שימוש בתובענה ייצוגית ככלי לחייב את הרשות להשיב קנסות חניה שנגבו בניגוד לדין? מאז חקיקת חוק תובענות ייצוגיות, שאלה זו נדונה מספר פעמים בבתי משפט לעניינים מנהליים והביאה להכרעות סותרות.
פרשת עיריית תל אביב יפו נ’ רינא איגרא התחילה כתביעה שהגישה הגב’ איגרא נגד עיריית תל אביב בבית המשפט לעניינים מנהליים, שבמסגרתה הגב’ איגרא דרשה השבת קנסות ששילמה בגין עבירות חניה, אשר לטענתה הוטלו בניגוד לדין. יחד עם התביעה הגישה הגב’ איגרא בקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית, הקובע מסלול להגשת תובענה ייצוגית נגד רשות מנהלית שעניינה השבת “מס, אגרה או תשלום חובה אחר” שנגבו שלא כדין.
העירייה ביקשה לסלק על הסף את בקשתה של איגרא, בטענה, בין היתר, כי המחוקק יצר הליך ייחודי להשגה על דו”חות חניה הקובע בחירה בין תשלום הקנס, לבין הגשת בקשה לביטול הקנס או משפט (סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי). לטענת העירייה, לא ניתן לעקוף את תוצאות הליך זה באמצעות תובענה ייצוגית. העירייה הוסיפה וטענה כי תובענה מנהלית היא הליך אזרחי אשר נועד לחייב השבה של גבייה מנהלית ולא השבה של גבייה אגב הליך פלילי, וכי קנס פלילי אינו יכול להיחשב מס, אגרה, או “תשלום חובה אחר” כמשמעותם בחוק תובענות ייצוגיות.
בית המשפט לעניינים מנהליים לא קיבל את עמדת העירייה. לשיטתו, אמנם הדין רואה במי ששילם את הקנס כמי שהודה באשמה, הורשע, ונשא את עונשו, אך בחיי המעשה, רבים משלמים לא מתוך “הודאה באשמה” אלא כדי להימנע מהכפלת הקנס ומהליכי גבייה מנהליים. לכן, קבע בית המשפט כי אין לשלול ממי ששילם את הקנס, את הזכות להשיג על חוקיותו באמצעות תובענה ייצוגית.
בית המשפט העליון הפך את פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. ראשית, בית המשפט קבע כי פרשנות תכליתית של המונח “תשלום חובה” מביאה למסקנה כי הוא אינו משתרע על קנס פלילי. בית המשפט עמד על הקושי הפרשני הטמון במונח “תשלום חובה”, שלא זכה להגדרה בחוק תובעניות ייצוגיות, ואף לא בחוק יסוד: משק המדינה (הקובע כי הטלת מס, אגרה או “תשלום חובה” מחייבת הסמכה בדין). עם זאת, התכליות של מס, אגרה ו”תשלום חובה” – שהן מימון תקציב והוצאות הרשות וקידום מדיניות כלכלית וחברתית – שונות במהותן מתכליות הקנס הפלילי. שנית, בית המשפט קבע כי טשטוש הגבולות בין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי עלול לפתוח “קופסת פנדורה” של הליכים פליליים עוקבים. למשל, החלטה המחייבת את הרשות להשיב קנסות עלולה ליצור עילה להתערבות בהרשעה חלוטה (כגון בקשה למשפט חוזר). כמו כן, היא עלולה להשליך על הליכים תלויים ועומדים (בין אם בקשות לביטול קנס ובין אם משפטים המתנהלים). לבסוף, ציין בית המשפט כי הדרך להשיג על דו”ח חניה קבועה בחוק סדר הדין הפלילי.
ראוי לציין, כי היועץ המשפט לממשלה, שלא היה צד להליך בערכאה הראשונה, הצטרף בשלב הערעור כדי לתמוך בטענות העירייה, ועמד אף הוא על השלכות הרוחב של החלת חוק תובענות ייצוגיות על קנסות חניה. מכאן ניתן ללמוד על חשיבות הסוגיה לפעילות השוטפת של הרשויות המקומיות. מעתה, הרשויות יוכלו לגבות קנסות חניה ללא חשש כי בעתיד יידרשו להשיבם לציבור רחב בעקבות תובענה ייצוגית, עם כל ההשלכות המשפטיות והתקציביות שחיוב כזה עשוי להוליד. ובאשר לציבור הנהגים: טוב יעשו אם יעמדו על זכויותיהם כבר במסגרת ההליך הפלילי, על אף הטרחה הכרוכה בדבר, שכן “הישועה” לא תבוא להם דרך התובענה הייצוגית.