מאת: עו”ד צילי עקיבא רפפורט
בקיץ שנת 2001 פרצה מחאה חברתית שלא נראתה כמותה בישראל בשל מצוקת הדיור והקושי ברכישת דירה ובמציאת דיור הולם במחיר שפוי.
בעוד זוגות צעירים ממעמד הביניים, עובדים, נאבקים במקרה הטוב תחת עול תשלומי המשכנתא ובמקרה הפחות טוב דמי השכירות המאמירים מדי שנה, יש מי שמצאו את “דרך הזהב” למגורים חינם עם נוף ירוק ואף לקבל כסף על כך, לא פעם אף בעידוד בתי המשפט.
בשני העשורים האחרונים החלה תופעה פסולה של פלישה והשתלטות על קרקעות ציבור תוך גזילת שטח המיועד לצורכי ציבור להקמת גנים, פארקים, דרכים ומטרות אשר יביאו לשיפור איכות החיים של תושבי העיר שומרי החוק. כבר יודגש, כי מאמר זה אינו מתייחס למקרים בהם אזרחים שוכנו על ידי המדינה בשנים הראשונות להקמתה או למי שרכשו זכויותיהם בקרקע ביושר ובתום לב.
כך, אותם פולשים, עושים בקרקעות כבשלהם, מקימים בהם מבנים שלא כדין תוך סיכון יושבי הבית והסביבה, ואף מגדילים לעשות שעה שחלקם משכירים נכסים אלו לאחרים לרבות שוהים בלתי חוקיים ועובדים זרים והכל במחירים מופקעים ותוך עשיית עושר שלא כדין.
כאשר הרשויות באות לאכוף את זכויות הציבור בקרקעות להם פלשו, מתרעמים אותם פולשים ומעלים טענות מן הגורן ומן היקב, תוך ניסיון הצגת תשתית עובדתית יש מאין ותיאומי גרסאות עם שכניהם הפולשים, לפיהם לכאורה, הם מחזיקים בקרקע עשרות שנים בעידוד ובידיעת הרשויות וזאת ללא אסמכתאות ובניגוד לראיות אובייקטיביות אשר מהן עולה כי לא היו דברים מעולם.
אותם פולשים אף מצטיידים בחוות דעת שמאית מטעמם מנופחת ומוגזמת בדרישה להתנות את פינויים מהקרקע הפלושה בכפוף לקבלת תשלום בהתאם לחוות הדעת בגין דיור חלוף שלכאורה מגיע להם.
מקרים אלו באים חדשות לבקרים לפתחי בתי משפט השלום, אשר צריכים להכריע בתביעות פינוי וסילוק יד ולעתים אף נגררים (שלא בצדק) לדון בטענות הפולשים לקבלת “פיצוי” בגין השקעותיהם הנטענות בקרקע (הבניה הבלתי חוקית אותה ביצעו).
בית המשפט העליון אינו חוסך בביקורת כלפי נגע הפלישות במדינת ישראל ובמקרקעי ציבור בפרט. החלטות בית המשפט העליון בעניין זה, ניתנו כחלק ממדיניות עיקשת כנגד תופעת הפלישות, אשר לא אחת הוגדרה “כמכת מדינה”, שיש להילחם בה. בית המשפט העליון הטעים והדגיש את עמדתו בדבר החומרה שבה יש לראות בתופעת הפלישה למקרקעי ציבור ואת החשיבות במענה הולם מצד הרשויות שלא ליתן ידיהן להנצחתה של פלישה זו. בית המשפט העליון חוזר ומבהיר כי לא ייתן ידו להנצחתה של פלישה וכי שומה עליו לעודד את הרשויות במלאכתן לפינוי הפולשים ולא להיפך. אין להשלים עם מצב בו מצבו של פולש למקרקעי ציבור יהיה עדיף על זה שזכה בהרשאה כדין, שילם דמי שימוש והשתתף בהליכי מכרז. אין להשלים עם מצב בו פולש למקרקעי ציבור עושה בהם שימוש ללא תשלום ומצפה אף לפיצויים בגין פינויו.
הלכות אלו חוזרות על עצמן בפסיקותיהם של בתי המשפט המחוזיים, בעוד שבניגוד לפסיקות אלו, מוצאים עצמם שופטי בתי משפט השלום, מכוננים “סדר עולמי חדש” ברוח תפוס ככל יכולתך, שכן ככל שתתפוס יותר ותבנה יותר כך יגבר הסיכוי שייפסק לטובתך סכום “פיצוי” גבוה יותר.
כך למשל פסק לאחרונה בית משפט השלום פיצוי בסך מאות אלפי שקלים לפולש, אשר הקים מבנים שלא כדין והרחיב את הפלישה במשך השנים תוך בניית מספר מבנים אף לילדיו ואף חלקים הושכרו לצדדים שלישיים. זאת למרות שהמדובר במקרקעי ציבור, אשר הופקעו טרם פלישתו, ומיועדים לשמש כפארק ציבורי לרווחת תושבי דרום תל אביב. בית המשפט קבע, כי המדובר במהלך חיים אנושי המצדיק את מתן הפיצוי.
מנגד, פסק אותו בית משפט, כי פולש המחזיק כעשרים שנה במקרקעין ואף בידיעת מינהל מקרקעי ישראל דאז, אינו זכאי לפיצוי ואף חייב אותו בהוצאות משפט.
אי האחידות הפסיקתית בבתי משפט השלום אינה רק ביחס לאותו מותב כלפי עצמו, אלא גם ביחס למותבים אחרים באותו מחוז. כך למשל, במקרה בו הגיע פולש לקרקע לפני עשרות שנים ואף טרם ייעוד הקרקע לצרכי ציבור, קבע בית המשפט כי יתר בני המשפחה, אשר אף הם מצויים בקרקע לטענתם עשרות שנים, הינם פולשים ללא זכויות. באותו מקרה, לא קבע בית המשפט כי מדובר במהלך חיים תקין ואף הביע ביקורת נוקבת כנגד התנהלות הפולש.
מותב אחר, אשר דן ביחס לבן אחר מאותה משפחה, נתן פסק דין לפינוי אף ללא דיון לגופו של עניין. אותו פולש הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה להצהרה על זכויות בהסתמך על זכויות לכאוריות של סבתו. טענתו ליציקת זכויות מכוח זכויות לכאוריות של סבתו נדחתה, כפי שנדחתה טענת יתר בני המשפחה בהליך כאמור לעיל. ערעור שהגיש אותו פולש לבית המשפט העליון נמחק בהסכמה לאחר שהובהר לפולש שפסק הדין דלמטה מנומק וצודק.
הרשויות והמחזיקים הגישו ערעורים הדדיים על פסיקות אלו, ונראה כי רחוקה הדרך עד שיינתנו הכרעות חלוטות של בית המשפט העליון בעניין זה, ויש לקוות שאלו יהיו באותה הרוח הנושבת מפיו של בית המשפט העליון עד כה.
עיננו הרואות, כי בעוד אנשים שומרי חוק נאלצים להתמודד במכרזים, להמתין עשרות שנים לדיור ציבורי, לשלם בגין מגוריהם, מנגד יש מי שעושים דין לעצמם, בונים מבנים בלתי חוקיים, לא משלמים דמי שימוש/שכירות ו/או ארנונה בגין מגוריהם, מתעשרים בהשכרתם לצדדים שלישיים, ולבסוף אף מבקשים שישלמו להם בגין הפטנט שאותו המציאו. ועל כך נאמר, צדיק ורע לו רשע וטוב לו.
המאמר נכתב על ידי עו”ד צילי עקיבא רפפורט –שותפה ומנהלת מחלקת ליטיגציה בסיועם של עו”ד אבי אסיאו ועו”ד אופיר בלטמן.