מאת: עו”ד יואש זלינגר ועדן רביבו
לאחרונה תוקן חוק השכירות והשאילה, תשל”א-1971 (“החוק“) ביחס לחוזה שכירות למגורים. התיקון לחוק מתייחס לדירות מגורים אשר דמי השכירות המשולמים בגין השכרתן הוא עד לסך של 20,000 ₪.
לאור הביקוש הרב לשכירות דירות מגורים מחד, הנובע ממחירי הדירות הגבוהים, והחוק אשר חוקק בשנת 1971, מאידך, אשר מאז חוקק לא נעשה בו כל שינוי, נוצר חוסר איזון בשוק השכירות. לבעלי דירות מגורים התאפשר להשכיר דירות שאינן בהכרח ראויות למגורים, להטיל על השוכר את האחריות לתיקון כל הליקויים בדירה ולדרוש מהשוכר שישלם את דמי התיווך עבור עבודתו של המתווך שפעל מטעמם.
בתיקון זה לחוק ביצע המחוקק מספר שינויים על מנת לשפר את מעמדו המשפטי של השוכר מול המשכיר.
בתיקון לחוק הגדיר המחוקק מהי דירה שאינה ראויה למגורים, כי על חוזה השכירות להיערך בכתב ולכלול פרמטרים מסוימים, אלו ליקויים בדירה על המשכיר לתקן ואלו ליקויים בדירה על השוכר לתקן, מהם התשלומים השוטפים בגין הדירה אשר על השוכר לשלם, שהמשכיר יכול לדרוש מהשוכר ערבות בנקאית בסך שליש מתקופת השכירות או מסכום השווה לפי שלושה מדמי השכירות לחודש שהשוכר התחייב לשלם, הסכום הנמוך מבניהם, כי אם מכר המשכיר את הדירה עליו להודיע לשוכר בכתב לפני המועד שבו עליו למסור את הדירה לקונה, את פרטי הרוכש ואת דרכי ההתקשרות עמו.
כמו כן קבע המחוקק שהשוכר לא יישא בתשלומים המיועדים לרכישה או להשבחה של מערכות או מיתקנים קבועים המשרתים את הדירה, למעט התאמות מיוחדות או שיפורים שביקש השוכר, ביטוח מבנה, בתשלומים שהמשכיר חב בהם כלפי צד שלישי, בדמי תיווך למתווך אם המתווך פעל מטעם המשכיר וכי תניה בחוזה שכירות המאפשרת למשכיר לבטל את חוזה השכירות שלא בגין הפרתו של השוכר בטלה, אלא אם כן קיימת גם לשוכר זכות ביטול כאמור.
אין ספק שתיקון זה לחוק נכון וראוי, ומשפר את מעמדו המשפטי של השוכר מול המשכיר.