מאת: עו”ד אורי הברמן
קביעת פטור מאגרה לתובענות ייצוגיות בתחום הנגישות אינה הדרך הנכונה לעודד הגשת תביעות ייצוגיות בתחום חשוב זה. הדרך להגדיל את מספר התביעות מבלי לדלל את איכותן היא הגדלת התגמול לתובעים הייצוגיים.
מי שמגיש תביעה לבית המשפט נדרש לשלם אגרה. עד לאחרונה, לא נקבעה אגרה להגשת תובענה ייצוגית, ואלה הוגשו בלא תשלום אגרה. העדר האגרה הביא לריבוי תובענות ייצוגיות שהציפו את בתי המשפט וממילא הסתיימו ברובן בהסתלקות התובע מהתביעה. הצפה זו הכבידה לא רק על מערכת המשפט אלא גם על נתבעים, שנדרשו לשלם הוצאות משפט מיותרות. כשמדובר ברשות ציבורית, תביעת סרק הביאה גם לפגיעה בקופה הציבורית.
כדי לצמצם את מספר התביעות הייצוגיות, וליצור תמריץ שלילי נגד הגשת תביעות בעלי סיכויי הצלחה נמוכים, לאחרונה נקבעו תקנות המטילות אגרות על הגשת תובענה ייצוגית. נקבעו אגרות גבוהות לתובענות ייצוגיות המוגשות נגד נתבע פרטי (8,000 ₪ לתביעה המוגשת לבית המשפט השלום או 16,000 ₪ לתביעה המוגשת לבית המשפט המחוזי), ואגרה נמוכה יחסית לתובענה המוגשת נגד רשות ציבורית (1,794 ₪) . ככלל, אם מתברר שהתביעה מוצדקת באופן מלא או חלקי, הנתבע יספוג את עלות האגרה, ואם התביעה נדחית, התובע ייאלץ לספוג את האגרה.
תיקון זה מסמן התפתחות מבורכת אשר תבלום תובענות ייצוגיות בלתי מוצדקות. עם זאת, נקבע פטור מאגרה בעניינים מסוימים, בין היתר, בתחום הנגישות. המחשבה הייתה לעודד הגשת תובענות ייצוגיות בתחום הנגישות ובכך להגביר את ההגנה על אנשים עם מוגבלות. עד כה, הוגשו מעט יחסית תובענות ייצוגיות בתחום הנגישות.
על אף הכוונות הטובות, קביעת פטור מאגרה בענייני נגישות היא טעות. במקום לשים קץ לתובענות סרק, הפטור מאגרה רק יסיט אותן לתחום הנגישות דווקא.
התובע הייצוגי ועורך דינו הם יזמים חברתיים, המבקשים להגן על זכויותיהם של קבוצה של נפגעים, מקום שסכום התביעה הנמוך אינו מצדיק הגשת תביעות אינדיבידואליות. אך אין לשכוח שהתובע הייצוגי ועורך דינו גם מנועים מאינטרס כלכלי: הגמול ושכר טרחה המשולמים להם בסופו של ההליך המשפטי. בחיי המעשה, פעמים רבות האינטרס הכלכלי הופך לעיקר ומביא להגשת תביעות סרק. ואכן מאז חקיקת חוק התובענות ייצוגיות, התפחתה “תעשייה” של עורכי דין שכל עבודתם חיפוש אחר עילות לתובענות ייצוגיות, לעיתים תביעת סרק ממש.
כפי שיזם בתחום העסקי צריך להציג רצינות, ולו מינימאלית, בכדי לזכות באימון של משקיעים פוטנציאליים, יזם חברתי בתחום המשפט צריך שיידרש להציג רצינות מינימלית, המתבטאת בתשלום אגרה, בשביל לזכות להתייחסותם של הנתבע ושל בית המשפט. זה צריך להיות הכלל גם בתחום הנגישות, אם אנו מעוניינים בעידוד תביעות שמטרתם האמתית היא הגנה על אנשים עם מוגבלות, ולא רווח כלכלי גרידא.
הדרך הנכונה להביא להגדלת מספר תביעות בתחום זה, מבלי לדרדר את איכותן, אינה פטור מאגרה אלא הגדלת הגמול ושכר הטרחה המשולמים לתובע הייצוגי ועורך דינו. זאת משימה לא למחוקק אלא לבתי המשפט הפוסקים גמול ושכר טרחה בסוף ההליך. הטלת אגרה, לצד הגדלת התגמול ושכר טרחה, תעודד תובעים ייצוגיים ועורכי דינם לערוך סינון מקדמי בין תביעות פוטנציאליות ולהגיש רק את אותן תובענות ייצוגיות שעשויות, בסופו של דבר, להתקבל.
הגנות מפני תביעות סרק היא חיוניות במיוחד בתחום הנגישות, שהוא התחום הכמעט יחיד בתחום התובענות הייצוגיות שבו ניתן לזכות לפיצוי מבלי להוכיח נזק. בדרך כלל, כדי לזכות לפיצוי בתביעה נזיקית, על התובע להוכיח כי בפועל נגרם לו נזק. אך בענייני נגישות, תובע יחיד יכול לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום של עד 61,800 ₪. ההשלכות על הנתבע הן אדירות כשמדובר בתביעה ייצוגית. נניח שנמצאו ליקויי הנגשה בסניף של בנק. ניתן להגיש תביעה ייצוגית בסכום זה, כפול מספר האנשים עם מוגבלות שביקרו בסניף. סכום התביעה עשוי להגיע למיליוני שקלים. כמובן שלעיתים תביעות אלה יהיו מוצדקות. אך החלטת המחוקק לפטור תובע ייצוגי מאגרה, ועוד בתחום שבו לא נדרש להוכיח נזק, מפקידה בידיו כלים רבי עוצמה להגשת תביעה בסכומי עתק, ללא קביעת איזונים ובלמים כלשהם.
אכן יש מקום לעודד הגשת תובענות ייצוגיות בתחום הנגישות, אך יש לעשות זאת בתבונה, בדרך המונעת תובענות סרק ומתגמלת במקרים נכונים.