מאת: אדר שליו, מתמחה
לאחרונה ניתן פסק הדין בעניינם של הקיבוצים חפציבה ובית אלפא. הקיבוצים הגישו ראשית תביעה לבית המשפט המחוזי אשר נדחתה. טענתם העיקרית של הקיבוצים בבית המשפט המחוזי הייתה כי ביחס לשטחם המקורי של קיבוצים אלו, הם זכאים לזכויות קנייניות מסוג בעלות או זכות חכירה הקרובה לבעלות, המכונות: “זכויות יתר”. זאת בניגוד לזכויות החכירה הסטנדרטיות הניתנות לחוכרים חקלאיים.
טענת המערערים התבססה על פסקה 34, לבג”ץ שניתן ע”י הש’ תאודור אור, הידועה בפי כל כ”בג”ץ הקשת המזרחית” ¹. (להלן: “בג”ץ הקשת המזרחית“), אשר במסגרתו נקבע כי על אף שהחלטות הבאוינג המפורסמות שהעניקו למגזר החקלאי עדיפות כלכלית בכל האמור לשינוי ייעוד מקרקעין בייעוד חקלאי למגורים ותעסוקה, מבוטלות, הרי שקיימים מקרים בעלי “נסיבות מיוחדות” לרבות אותם מקרים בהם היו גופים מיישבים כדוגמת קק”ל שהשתתפו ברכישת הקרקע ואשר ייבחנו, כל מקרה לגופו ביחס להטבות המגיעות להן בשל זכויותיהם “המיוחדות” של אותן חוכרים.
טענתם העיקרית של הקיבוצים חפציבה ובית אלפא הייתה שהקרקע נרכשה ע”י קק”ל בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת לצורך “גאולת עמק יזרעאל”, אולם, מימון הרכישה נעשה באמצעות תרומתם הכספית של דור המייסדים של אותם קיבוצים, ומשכך הינם במעמד של בעלי זכות בעלות ולא זכות חכירה, או לחילופין זכות חכירה מהוונות בדומה לחכירה במגזר העירוני. עוד ביקשו הקיבוצים מבית המשפט המחוזי כי יתאפשר לכלול בחוזה החכירה המהוון שלהם שורה של תנאים, בכללם חידוש תקופת חכירה מידי 49 שנים ללא שינוי תנאים, זכות העברה או הורשה עפ”י שיקול דעת הקיבוצים, פטור מוחלט מדמי הסכמה ומדמי היתר, וזכות לביצוע פעולות תכנוניות בקרקע ללא כל תשלום; עוד דרשו הקיבוצים את תשלום מלוא ההשבחה, אם ישונה ייעוד המקרקעין. טענה זו נדחתה כאמור על ידי ביהמ”ש המחוזי בנימוק העיקרי שהכספים שנתרמו ע”י המייסדים האמורים, היו לצורך ביסוס הקבוצות באדמותיהן ולא לצורך רכישה וכי המדובר לכל היותר בזכות קדימה שניתנה למייסדים אלו להתיישב באותן קרקעות. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי מעבר לכך, מקור טענות אלו התהווה לפני כ-90 שנה, על כן, חלה לגביהן התיישנות.
הקיבוצים ערערו כאמור על פסיקה זו לבית המשפט העליון;
בית המשפט העליון התייחס בפסק הדין לפסקה 34 בבג”ץ הקשת המזרחית וקבע כי פסקה זו הינה החריג לכלל וכי פסקה מס’ 34 מתייחסת לחוכרים הזכאים לזכויות חכירה העולות על חוזי החכירה הסטנדרטיים, אך אותם מקרים צריכים להתפרש בצמצום תוך בדיקה פרטנית כמקרה יוצא מן הכלל. מדובר בחלק קטן של חוכרים, שהוכחה תרומתם הכספית לצורך רכישת אותן קרקעות, וכי חוזי החכירה שמקנים את זכויותיהם בקרקע אינם מגלמים את תרומתם.
השופט גרוסקוף קבע כי ההכרה בחריג, הינה לצורך הקיצוני, בו חוכר בנסיבות מיוחדות, יוכל לעמוד על זכויותיו ולטעון להן. קרי, אין החריג בפסקה 34 מקים לכשעצמו עילת תביעה ואין החריג מקים זכויות יש מאין, אלא מאפשר עמידה על זכויות קיימות. על כן הוא נחשב “חריג”. עוד קבע בית המשפט העליון בפסק דין זה כי אין שימוש בחריג מאפשר פסיחה על טענות סף כגון התיישנות והשתק.
מעבר לכך, קבע בית המשפט העליון בפסק הדין כי קיימים 3 טיעונים בבסיס הרציונל שלא לפרש בהרחבה את פסקה 34 לבג”ץ הקשת המזרחית; 1) אמות מידה של שיווין ואחידות. 2) ניסוחה של פסקה 34 מלמדת על התכלית הצרה שיש לפרש בגינה. 3) כבר ניתנו ע”י מועצת מקרקעי ישראל הקלות והטבות לחוכרים חקלאיים, ולכן זכויות יתר עלולות להיתפס כ- “כפל מבצעים”.
משכך קבע הש’ גרוסקופף כי לא הונחה כל תשתית עובדתית ומשפטית לפיה הקיבוצים חפציבה ובית אלפא נכללים בחריג לכלל לעניין פסקה 34 ולכן אין לשנות את החלטת ביהמ”ש קמא, ולכן דין הערעור להידחות. למערערים דווח כי זו עמדת ערכאת הערעור, לפיכך חזרו בהם הקיבוצים מערעורם.
השופטת ברק-ארז הדגישה בפסק הדין את חשיבותם ותרומתם של דור המייסדים להקמת היישוב היהודי וכן הוסיפה והסבירה, כי הערעורים והדיונים בנוגע לבג”ץ הקשת המזרחית, חתרו תחת ההלכה ולא שאפו ליישמה. הבחינה צריכה להיעשות בצמצום רב עקב המחסור הגדול בקרקעות ציבוריות, ולאור העובדה שהטבות שלטוניות כגון אלה אמורות להתחלק אופן שוויוני ומידתי.
בסיכומו של דבר נדחה הערעור על יד שלושת השופטים גרוסקופף, מזוז וברק-ארז בפה אחד.
ע”א 463/18 קיבוץ חפציבה קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע”מ נ’ קרן קיימת לישראל [פורסם בנבו], ניתן ביום 5.3.2019
¹ בג”ץ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי נ’ שר התשתיות הלאומיות , נו (6) 25.