מאת: אדר שלו, מתמחה
לאחרונה, דחה בית המשפט המחוזי בנצרת את ערעורו של קיבוץ עין גב כנגד המשרד להגנת הסביבה ירושלים. דחיית ערעורו של הקיבוץ בערכאת הערעור ניתנה לאחר שעתירת הקיבוץ לבית משפט השלום בעפולה, נדחתה גם היא.
כידוע, קיבוץ עין גב שוכן על גדתה המזרחית של הכנרת. בחלק מן הקיבוץ מופעל כפר נופש הקרוי על שם הקיבוץ, והמספק שירותי מלונאות ונופש לתיירים מהארץ ומהעולם.
ההליך בקליפת האגוז:
באפריל 2014, המשרד להגנת הסביבה הוציא צו מנהלי לקיבוץ עין גב לצורך הורדת שורה של גדרות באורך של כ- 2 ק”מ, המהוות חסמים לנגישות הציבור לחופי הכנרת. בפברואר 2017, ניתן פסק דין מנומק לפרוטרוט מפי בית משפט השלום בעפולה. פסק דין זה דחה את עתירת קיבוץ עין גב, אשר עתר כנגד הצו המנהלי שהוצא ע”י המשרד להגנת הסביבה, עקב הפגיעה שעשה הקיבוץ בסביבה החופית.
סעיף 9 לחוק שמירת הסביבה החופית, תשס”ד- 2004, (להלן: “החוק“)¹, מסמיך את השר לאיכות הסביבה ומי מטעמו, ליתן צו מניעה בגין פגיעה במטרות החוק. אותה פגיעה לטענת המשרד להגנת הסביבה, התבטאה בפגיעה במטרות החוק לרבות פגיעה בשמירת הסביבה החופית והחול החופי לתועלת ולהנאת הציבור, ולדורות הבאים².
טענותיהם העיקריות של קיבוץ עין גב במסגרת העתירה לביטול הצו המנהלי הייתה אפוא כי הקיבוץ מחזיק זה שנים בזכויות חכירה ממנהל מקרקעי ישראל עובר לחוק.
במהלך הדיון במסגרת העתירה המנהלית להסרת הצו בבית משפט השלום, הושגו הסכמות בין הצדדים לגבי הורדת חלק מהגדרות שמנעו את כניסת הציבור לחוף הכנרת, אם כי הגדר הצפונית והדרומית עדיין עוררה מחלוקת, והצו המנהלי הותר על כנו. בית משפט השלום דחה את העתירה על כל סעיפיה, לרבות גדרות כפר הנופש. בגין מחלוקת זו נסוב הערעור של הקיבוץ.
הקיבוץ טען במסגרת הערעור, כי בית משפט השלום שגה בעמידתו על השאלה האם הגדרות נבנו כדין לפי היתר בניה. מנימוקיו; הקיבוץ נכנס תחת החריגים שבחוק, שכן הקיבוץ בעל זכויות חכירה בקרקע. הפגיעה בזכויות השימוש במקרקעין של הקיבוץ מהווה פגיעה בקניינו ופגיעה בחופש העיסוק שלו.
מנגד, טענות המשרד להגנת הסביבה, הצו המנהלי ניתן בסמכותה כרשות מנהלית הפועלת לטובת הציבור, ואין להתערב בשיקול דעתה המקצועי. הצו ניתן בכפוף לתשתית ראייתית, בה הוצגה הפגיעה בזכות הנגישות של הציבור לחופי הכנרת.
ערכאת הערעור מגבה את דחיית עתירת קיבוץ עין גב וקבעה כי:
ערכאת הערעור נותנת הסכמתה המלאה לכלל ההנמקות של הערכאה דלמטה, לרבות ההצדקה כי הצו המנהלי הוצא בגין פגיעה שלא כדין בציבור הרחב בגישה לחוף. ערכאת הערעור עומדת על חשיבות חקיקת החוק לשמירת הסביבה החופית.
ערכאת הערעור נשענה על ההצדקות בסעיף 5 לחוק (זכות הציבור למעבר חופשי)³, אשר מצדיק את הוצאת הצו ומשרת את זכות הציבור למעבר חופשי לחוף. באשר לגדר הדרומית שניתן לגביה הצו המנהלי לצורך הסרתה; גדר זו נמצאת בייעוד קרקע הנקרא “נופש חופי”, מכח תכנית תמ”א 13 (תכנית מתאר ארצית חלקית לחופים – מרחב הכנרת וחופיה). נופש חופי בשפת המחוקק, הינו החלק הציבורי, בו לא ניתן להגביל את השימוש ו/או להגביל את גישת הציבור אליו. דבר שהיה עד לא מזמן כרעה חולה באזור חופי הכנרת והשינוי המבוקש נזקף בין היתר לזכות המשרד להגנת הסביבה. החלק בו כן הותר בתמ”א 13 לשימוש כפר הנופש נקרא “שטח אכסון”. בקצירת האומר, הקיבוץ פירש את ייעוד הקרקע מכח תמ”א 13 ומכח תכנית השימושים בקרקע, לתכליתו הבלעדית של כפר הנופש כשטח אכסון בלבד. כך ש, על שטח מסוים בו היה גם שטח ציבורי וגם שטח בשימוש הקיבוץ להפעלת כפר הנופש, התפרש ע”י הקיבוץ רק כשטח של כפר הנופש. עובדה זו נקבעה בשטח באמצעות הגדר המדוברת שחסמה את גישת הציבור לחוף.
דא עקא, ערכאת הערעור מצאה את האזור המגודר כגדול בהרבה מהאזור שהוסכם בתכנית השימושים בקרקע. ערכאת הערעור התבדתה כי גם בחוזה החכירה, אזור “הנופש החופי” מוגדר כאזור פתוח לציבור, להבדיל מאזור האכסון, וכי אין לקיבוץ כל זכות להגביל את כניסת הציבור אליו. לא זו אף זו, המחכיר השאיר לעצמו את הזכות להשתמש במרחב הנופש החופי לרווחת הציבור, כפי שנעשה במועד מאוחר לחתימת הסכם החכירה, כנספח לחוזה החכירה בין הצדדים. בנספח נכתב שחור על גבי לבן כי כל הגבלת השימוש לרבות הגבלת הכניסה לאזור הנופש החופי ע”י הקיבוץ, תהווה הפרה יסודית של הסכם החכירה. ערכאת הערעור הגיעה למסקנה כי לעולם לא הייתה לקיבוץ הזכות לעשות שימוש בכלל שטח המקרקעין שבנדון. הקיבוץ ניסה להכשיר את השרץ שהוא עצמו יצר יש מאין. ערכאת הערעור אפשרה לקיבוץ לגדר רק את שטח כפר הנופש בהוצאת היתר כדין.
בסיכומם של דברים:
לא רק שערכאת הערעור קבעה כי אין עליה להתערב בהחלטת הרשות המנהלית להוצאת הצו, היא אף מעודדת את תכליתו וצדקתו. הגדרות הוקמו מלכתחילה ללא היתר בניה כדין ו/או מזכות, הגדר הדרומית מקיפה שטח נרחב יותר מהשטח של כפר הנופש, לפיכך היא מונעת כניסה לכיוון החוף, דבר המנוגד לחוק וכפי שנפסק בפסק הדין, מנוגד גם לחוזה החכירה של הקיבוץ מול מנהל מקרקעי ישראל. החסימה הגבילה יתר על המידה את גישת הציבור לחוף באופן כוללני, כך שהצו המנהלי הוצא כדין, תכליתו משיגה את מטרתו החשובה להגנה ציבורית לגישה לחופי הכנרת. הפגיעה בקניין ובחופש העיסוק של הקיבוץ פחותה משמעותית בפגיעה הציבורית שנעשתה ע”י הקיבוץ, כך שהאיזון המתאים נעשה. הצדק אמר דברו.
ע”פ (נצ’) 16147-04-17 קיבוץ עין גב נ’ מדינת ישראל – המשרד להגנת הסביבה
¹ ס’ 9 לחוק שמירת הסביבה החופית, תשס”ד- 2004.
² ס’ 1 (2) לחוק שמירת הסביבה החופית, תשס”ד- 2004.
³ ס’ 5 לחוק שמירת הסביבה החופית, תשס”ד- 2004.