עריכה: עו”ד רותם ארביב-קופלניקוב, גב’ אלינור דוד
החלטת בית המשפט המחוזי לקבל ערעור שהוגש על החלטת ועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה, לפיה נדחתה בקשת המערערים להארכת מועד להגשת ערר, לצורך הכרעה בעניין גובה חיוב בהיטל השבחה. בית המשפט קבע כי כאשר מדובר בערר כנגד רשות מנהלית, יש לבחון את השיהוי בהתאם לכללי השיהוי בעתירות מנהליות, לפיהן נבחן בין היתר האם נגרם נזק לועדה המקומית בשמיעת הערר. קביעה זו הינה בין היתר בעקבות העובדה כי באם לא ישמעו טענות המערערים בדבר גביה ביתר של היטל השבחה, הדבר עשוי לגרום לפגיעה קשה בשלטון החוק, לאור פגיעה בעקרון גבית ‘מס אמת’.
התשתית העובדתית בתמצית:
בעקבות מימוש זכויות בנכסים מושא הערעור בשנת 2014, על דרך של מכר, הנפיקה המשיבה (הועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת גן) שומות היטל השבחה אשר אלו נמסרו לנציג הרוכש בהסכם המכר, לבקשתו. בשנת 2016, כשנתיים לאחר הנפקת שומות היטל ההשבחה, הוציאה המשיבה שוברי תשלום מעודכנים על שם המערערים, הם המוכרים בהסכם המכר. עם קבלת דרישות התשלום פנו המערערים, לשמאי מטעמם אשר סבר כי נפלה טעות חישוב משמעותית בשומות. משכך פנו המערערים בבקשה למינוי שמאי מכריע, בקשה אשר נדחתה על ידי המשיבה. המערערים פנו בכתב לראש העיר, בבקשה כי יתערב במחלוקת. בקשתם נדחתה לאור היעדר סמכותו של ראש העיר בעניין. בשלהי שנת 2016, הגישו המערערים בקשה לוועדת הערר להארכת המועד להגשת ערר. בקשתם נדחתה לאור השיהוי הרב בהגשתה, מכאן הערעור.
לטענת המערערים, אין לחשב שאת הזמן בו המתינו לתשובת ראש העיר במסגרת המועדים להגשת בקשת הארכה. כמו כן, טענו הערערים כי מרוץ השיהוי לא החל, לאור העובדה כי השומות ודרישות התשלום הומצאו למי שאינו החייב. עוד טענו, כי באם יוחלט שלא לשמוע טענותיהם תגרם פגיעה בעקרון גביית ‘מס אמת’.
מנגד, טענה המשיבה כי החלטת יו”ר הועדה הינה סבירה ונכונה, וכי לא נסתרה חזקת התקינות המנהלית. לטענתה, הבדיקה מה עלה בגורל השומה משנת 2014 עומדת לחובת המערערים. עוד טענה המשיבה, כי אין רלבנטיות לפניית המערערים לראש העיר, אשר הינו חסר כל סמכות בעניין. כך גם נטען כי קבלת הערעור תהווה תקדים מסוכן בהליכי גביית היטל השבחה ובפתיחת שומות חלוטות לדיון מחדש.
בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב קבע כי אף בהתעלם ממועד המצאת השומה לנציג הקונה בהסכם המכר, ובהנחה כי השומות הומצאו לראשונה למערערים בשנת 2016, הבקשה להארכת מועד להגשת ערר הוגשה כ-10 חודשים לאחר המצאת השומות. בנוסף, אין לקבל את טענת המערערים כי יש ‘לקזז’ את התקופה שהמתינו לתשובת ראש העיר למועד הקבוע בחוק להגשת ערר, מאחר ואין כל רלבנטיות לפניה לראש העיר. עם זאת, לאור העובדה כי מדובר בערר כנגד רשות מנהלית, יש לבחון את השיהוי בהגשת הבקשה בהתאם לכללי השיהוי שנקבעו בהתייחס לעתירות מנהליות. במסגרת אלו, נקבעו יסודות השיהוי הסובייקטיבי – בחינת התנהלות העותר, והיסוד האובייקטיבי – בחינת הנזק שנגרם כתוצאה מהשיהוי. בנוסף, יש לבחון האם פעולת הרשות עולה כדי פגיעה בשלטון החוק, אשר תצדיק התעלמות מהנזק שנגרם עקב השיהוי.
מבחינה כאמור עולה כי המערערים אכן לא פעלו במסגרת המועדים הקבועים בחוק, ועל כן מתקיים יסוד השיהוי הסובייקטיבי. ברם, נראה כי לא נגרם למשיבה כל נזק כתוצאה מהשיהוי, ועל כן לא מתקיים יסוד השיהוי האובייקטיבי. כמו כן, אם לא תתברר טענת המערערים כי נפלה טעות בשומות, עשויה להיגרם פגיעה קשה בשלטון החוק, מאחר ואם תתברר כנכונה תהיה בה משום פגיעה בעקרון גביית ‘מס אמת’. על רשות מנהלית לעשות ככל שביכולתה כדי להבטיח כי המס שנגבה על ידה הינו ‘מס אמת’. בגדר זה, ראוי כי לא תתנגד הרשות לבירור טענות לעניין זה, אף אם נטענות באיחור, בייחוד כאשר לא נגרם לה כל נזק מבחינת טענות אלו. בית המשפט קיבל את הערעור והחזיר את הדיון לוועדת הערר, לשם הגשת ערר על גובה השומות מטעם המערערים.
חשיבותו של פסק הדין הינו בהחלטת בית המשפט להחזיר דיון לוועדת הערר בעניין גובה שומה, אשר חלוטה מזה 4 שנים, על כל המשתמע מכך. עם זאת, יצוין כי פסיקה זו הינה בעייתית ביותר שכן הינה נוגדת את עקרון סופיות הדיון וסופיות השומה, ויש להניח כי יוגש ערעור אחר פסק דין זה לבית-המשפט העליון שכן המדובר בקריאת תיגר של ממש אחר הוראות הדין.
עת”מ (ת”א) 15390-12-17 רבקה שרון נ’ ועדה מקומית לתכנון ובנייה רמת גן.
אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי.
האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ואינו מחייב של הנושא.