עריכה: עו”ד רותם ארביב-קופלניקוב, מר ניצן לוי
במסגרת החלטת בית המשפט העליון מיום ה-5 למרץ 2019, נדחתה עתירתם של הקיבוצים חפציבה ובית אלפא בנוגע לזכויותיהם על קרקעות שחכרו מקרן קיימת לישראל (קק”ל).
הקיבוצים חתמו על חוזי חכירה ל-49 שנה. בחוזי החכירה נקבע כי קרקע חקלאית נמסרת לחוכריה לצורכי חקלאות ולכל הצרכים הנלווים, ובתמורה לכך נקבעו דמי חכירה בשיעור נמוך.
השופטים עופר גרוסקופף, מני מזוז, ודפנה ברק-ארז דחו את עתירתם של הקיבוצים, בשל טענת התיישנות. יחד עם זאת, בית המשפט חידד את פסיקתו, וקבע כי חקלאי שחוכר קרקע מרשות מקרקעי ישראל (רמ”י) זכאי ליהנות מתנאי החכירה המוגדרים בחוזה החכירה הסטנדרטי שמציעה רמ”י לסוג החוכרים שעליהם הוא נמנה. כלומר חוכר של קרקע חקלאית ולא בעלים בקרקע.
הרכב השופטים ביסס את קביעתו על סמך הלכת “שיח חדש“, שקבעה כלל וחריג. הכלל הוא שזכויות החוכרים החקלאיים מול בעלי מקרקעי ישראל (מדינת ישראל, רשות הפיתוח וקק”ל), המיוצגים על ידי רשות מקרקעי ישראל, נקבעות על פי מערכת הנורמות הפורמאלית המסדירה אותן. כלומר, חוזי החכירה האחידים של רשות מקרקעי ישראל המתייחסים למגזר החקלאי, וכאלה המותקנים בהתאם לחקיקת המקרקעין.
ע”א 463/18 קיבוץ חפציבה קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע”מ נ’ קרן קיימת לישראל
אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי.
האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ואינו מחייב של הנושא.