עת”מ 37945-05-19 י. לרר (הנדסה) בע”מ נ’ מועצה אזורית מגידו
עריכה: עו”ד אברהם יורקביץ,
כידוע, צפיפות כלי הרכב במדינת ישראל עולה משנה לשנה – ועימה בעיות במציאת חניה – בפרט במרכזי הערים. לכן כאשר מאשרת הועדה המקומית בקשה להיתר בניה, בין יתר המטלות הציבוריות שעל המבקש לבצע – עליו להקים מקומות חניה ציבוריים.
קרן חניה – המוכרת בעיקר כ”כופר חניה” הינה אופציה אלטרנטיבית, המאפשרת למבקש ההיתר לשלם לידי העירייה סכום כסף, המגלם את עלו הקמת מקומות חניה/חניונים ציבוריים, בתוך זמן מסוים ובמרחק מסוים מהפרויקט המאושר.
ישנן עיריות, בהן עיריית תל אביב אשר הסדירו נושא זה בתוכנית מתאר מקומית – הן למיקום החניה והן לזמן הביצוע, במסגרת תביעה להשבת תשלום כופר חניה עלתה שאלת מקור הסמכות, האם מקור הסמכות הינה התקנות שתוקנו בעניין זה – או שמה התוכנית מאתר עצמה, בגלגולה האחרון נידונה התביעה (כרשות ערעור בבית המשפט העליון).
עמדת בית המשפט העליון, הינה כי חרף שינוי תנאי הגבייה בהוראות תוכנית מתאר, מקור ההסמכה לגבייה נותר התקנות החניה עצמן, ואילו תוכנית המתאר משנה (כדין) הוראות ספציפיות שהותר לשנותן בתקנות.
עמדה זו למעשה קיבלה את טענות העירייה ודחתה את כלל טענותיו של המערער, ואף חויב המערער בתשלום הוצאות העירייה והמדינה ע”ס 20,000 ₪ ו-10,000 ₪ בהתאמה.
[רע”א 7880/15 אמנון בן משה נ’ עיריית תל אביב-יפו (פורסם בנבו, 16.09.2019)]
אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי.
האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ואינו מחייב של הנושא.