עריכה: עו”ד רותם ארביב-קופלניקוב ועו”ד אברהם יורקביץ, 27.2.2020
בית המשפט המחוזי במסגרת עתירה מנהלית בגין החלטת ועדת הערר לתכנון ובניה במחוז תל אביב, אשר דחתה את עררו של העותר – אשר ביקש היתר בניה להקמת בית מגורים בן קומה אחת מעל קומת מרתף, כאשר במסגרת הבקשה להיתר התבקשה הועדה המקומית ליתן לעותר היתר בניה ובו קומת המרתף ייועד לשימוש עתידי – ולכן יבנה כחלל אטום שיוגדר כ-“חלל אטום ללא שימוש” (עם אופציה לשימוש עתידי).
הועדה המקומית וועדת הערר סברו כי לא ניתן להקים את המרתף כחלל אטום שאינו משמש לאיזה מהשימושים המותרים בתוכנית המעניקה את הזכויות להקמת המרתף, קרי ומאחר שהשימוש (ובמקרה זה היעדר השימוש) במרתף אינו נמנה ברשימת השימוש המותרים אין אפשרות לאשר את הבקשה להיתר.
במסגרת העתירה נדרש בית המשפט המחוזי לשאלה האם פרשנות התוכנית החלה (תוכנית ע’1) מלמדת על מניעה למתן היתר בנייה למרתף שהוא חלל אטום שאינו נמצא בשימוש מידי בפועל.
בית המשפט המחוזי בחן את לשון הוראות התוכנית הקובעות כך “לקבוע הוראות מקיפות לבניית מרתפים ולשימוש בהם…” וכן בחן את פסיקות בית המשפט העליון לאופן פרשנות הוראות חוק והוראות תוכניות המתאר.
ונקבע על ידי בית המשפט כי מהותן של זכויות הבניה מכח תוכנית מתאר הינן כזכויות מוקנות, ובמקרה זה בכדי לשלול את הזכויות המוקנות נדרשת הוראה מפורשת בתוכנית ולא די בהוראות שאפשר שבפרשנות והדבקים לפרשן ככאלה מחייבות שימוש בפועל.
על בסיס עמדה זו – כי משזכויות הוקנו בתוכנית נדרשת הוראה מפורשת בכדי להביא לשלילתן, קבע בית המשפט כי ועדת הערר שגתה בפרשנות הוראות התוכנית, עת קבעה כי לא ניתן להתיר את אטימת קומת המרתף – ולפיכך קיבל העתירה.
[עת”מ (מינהליים ת”א) 62506-09-19 יהודה לוי נ’ ועדת ערר לתכנון ובנייה מחוז תל אביב (פורסם בנבו, 27.01.2020)]
הכותב לא ייצג בתיק
אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי.
האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ואינו מחייב של הנושא.