בית המשפט העליון (כבוד השופט גרוסקופף) פסק כי במסגרת הליך של הקצאה (ללא תמורה) תינתן לעירייה תמורה משמעותית, כל עוד התכלית המרכזית היא קידום המטרות הציבוריות אותן משרתת הקצאת הקרקע לעמותה.
(מספר הליך: עע"מ 8896/22)
במוקד פסק הדין הקצאת קרקע שביצעה עיריית רעננה לטובת עמותת הקהילה המסורתית רעננה, וזאת לצורך הקמת בית כנסת שישמש גם כמרכז קהילתי, בהתאם לנוהל הקצאת קרקעות ומבנים ללא תמורה או בתמורה סמלית.
טענת העותרים הייתה כי העמותה התחייבה לבנות בקרקע על חשבונה שטח שישמש את העירייה. התחייבות זו, לשיטת העותרים, מהווה תמורה ולכן העירייה לא הייתה רשאית להקצות את הקרקע לפי הוראות נוהל ההקצאות. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת העותרים וקבע כי הנוהל מאפשר הקצאת קרקעות רק כאשר ההקצאה נעשית ללא תמורה או בעבור תמורה סמלית ואילו כאן יש תמורה לעירייה.
עיריית רעננה הגישה ערעור ובית המשפט העליון הפך את החלטת בית המשפט המחוזי וקיבל את הערעור. בית המשפט העליון קבע כי חיובה של העמותה לשאת בעלויות הבנייה, גם אם מדובר בעלויות משמעותיות אינו מוביל למסקנה שהעסקה בין העירייה לעמותה היא עסקה בתמורה. כל עוד התמורה שמקבלת העירייה נמוכה באופן משמעותי ביחס לטובת ההנאה שמוענקת לעמותה, וכאשר המטרה המרכזית של העירייה נותרה קידום היעדים הציבוריים שמימושם מתאפשר באמצעות הקצאת הקרקע לעמותה, אין לראות בכך עסקה בתמורה.
עוד הדגיש בית המשפט העליון, כי גישה זו, המבקשת לבחון את שאלת התמורה מנקודת מבטה של העירייה, עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי.
מפסק הדין עולה הבחנה של בית המשפט העליון בין הקצאה שעיקרה הוא שימוש ציבורי לבין מכרז אשר מבקש להשיא את התמורה מבחינת ההליך ותכליתו. שכאשר מקבל ההקצאה נדרש להשקעה משמעותית לצורך קבלת ההקצאה, זו עדיין יכולה להיות הקצאה שלא בתמורה או בתמורה סמלית, בהתאם לנוהל ההקצאות, וזאת כל עוד העירייה לא הרוויחה מזה רווח כלכלי משמעותי.
לצורך הנוחות פסק הדין המלא מצורף כאן